אל המסעדה הזו הגעתי דרך בלוג יפני, והיא יהלום חבוי שלצערי זרים מדלגים עליו כי ההתנהלות ביפנית בלבד, גם התפריט ושמות המנות.
זו מסעדה משפחתית מכובדת, יקרה מאד בערב (300-600 שקל לאדם), אבל מגישה סט צהרים זול ביחס אליו, 100 שקלים בלבד.
את המטבח והשירות מנהלת אישה מבוגרת, חמורת סבר ואדיבה ביותר. במבט נוקשה וסבלנות אין קץ היא אספה את ההזמנה ההססנית שלנו, ענתה לשאלות והסבירה על המנות השונות.
בחרנו בשני סטים, טמפורה עם סובה וצלופח צלוי על אורז.
שנינם הגיעו עם פתיח יוצא דופן באיכות. מקבץ של ירקות ואצות מבושלים, כל אחד בטכניקה שונה, ודרגת רכות וטעם ייחודיים. היתה שם אפילו במיה ממולאת!
החלק המעניין בהם היתה קליפת יוזו שהיא גרידה רגע לפני ההגשה, והפכה כל רכיב למרענן למרות הבישול הארוך.
הצלופח הגיע בכלי מעץ אשוח שעוזר לספוג את לחות האורז וכך מאפשר לאורז לספוג בחזרה טעמים אחרים, בדומה לחבית Oke שבה סושי שפים מערבבים את האורז עם החומץ.
הצלופח בפנים היה נפלא, מתובל בשפע אצות נורי קלויות. טעמי ים וגריל שנספגו באורז.
היה גם מרק אסארי, מיסו עם צדפות שלא צולם.
סט הטמפורה היה קטן אבל מצויין. השרימפס בלט במיוחד. מאיה פחות התחברה לחציל, אבל זה באג מערכתי שלא ניתן לעקוף.
לקינוח, מוצ׳י בטעם שלא ידעתי על קיומו - קינאקו ירוק. בניגוד לתהליך ההכנה של קינקו רגיל (החום) שבו קולים וטוחנים פולי סויה יבשים, זה עשוי מפולי אדממה טריים ומיובשים. הצבע הירוק נשמר, וגם הטעם ה״טופואי״ המרתק שלהם. הם עטפו מוצ׳י מושלם, לא פחות. זה היה עונג שלא ניתן לתאר.
לאורך הארוחה פטפטנו עם השכנים על הבר, בעיקר עם אם ובת סקרניות שצחקקו וניסו להבין למה אנחנו משמיעים קולות מוזרים ומצלמים כל דבר. אורח מהצד השני של הבר ביקש שנעביר את המצלמה והוא צילם אותנו למזכרת. ברגע שהקרח נשבר היפנים מתגלים כאנשים מקסימים, חמים וידידותיים ביותר. זו היתה חוויה שלא נשכח.
אני ממליץ מאד להגיע אם יש לכם חבר יפני או אם אתם דוברים את השפה ומחפשים מקום פרטי ונעים לטעום בו אוכל יפני מסורתי.
