טונקצו הוא לא שניצל. ראמן הוא לא מרק עוף, וטופו ביפן הוא לא הטופו שאנחנו מכירים בארץ.
מוכרים לנו גושים נוקשים ודלי טעם, המבחר מוגבל ועל המחיר כדאי לדלג.
ביפן לעומת זאת, הטופו הוא מעדן, כמו שהוא. טופו רך אפשר לאכול בכפית, ויש לו טעם נפלא של שעועית טריה. למעשה יותר נכון לומר שיש לו ״טעם״. טעם משלו, טעם שעומד בפני עצמו ולא זקוק להשלמות. לעולם לא מתייחסים אליו כאל ״גוש הקלקר הזה שמחליף בשר וצריך לזרוק לתוך מרינדה אחרת זה גומי או השד יודע מה, אלוהים אדירים איזה מסכנים הצמחונים שזה האוכל שלהם״, כי נתוני הפתיחה שלו נהדרים. ואני מדבר על טופו פשוט מהסופרמרקט, כזה שעולה 3 או 4 שקלים.
בקיוטו, אחת מזירות הטופו החשובות של יפן, יש סצינת מסעדות שמכינות את הטופו בעצמן, ביחד עם החלב ומוצרים נלווים כמו מיסו ויובה. ביקרנו בכמה מהן, זו הראשונה. היא נמצאת במקום מעט תיירותי, אבל מערביים פוסחים עליה. וטוב שכך, ישאר לכם יותר.
הארוחות מגיעות בסטים, נדיבים, גדולים ומגוונים מאד.
תחום ההתמחות, טופו או יובה (עור טופו עדין וטעים כמו מוצרלה), הם הציר המרכזי של כל סט.
בחרנו בשניים שונים, עם מעט חפיפה בניהם, התמונות לפניכם.
מומלץ מאד להגיע, עם ראש פתוח ולשון עדינה וחוקרת. הטעמים עדינים, נוכחים אבל דורשים תשומת לב וניתוח של דקויות. מה שלא תזמינו יהיה נפלא.
