משלחות האוכל של המטייל הרעב מעוררות קנאה באינסטגרם. נראה שלדודי יש את המפתחות לכל דלת בעיר והוא מצליח להושיב את חבורת הגרגרנים במקומות הטובים ביותר בטוקיו, יום אחר יום. מסעדות מישלן, חורים בקיר, ודלפקים עמוסים שקשה מאד להכנס אליהם. החבורה הזו עושה צ׳קאין בכל מקום אפשרי.
טורי שיקי היא סיפור מעניין בפני עצמו. כמעט בלתי אפשר להזמין לשם מקום, גם חודשים מראש, ואין הקלות בעניין. מחוץ למסעדה שמעתי סיפור מטורף על ברק אובמה שנדחה על הסף ונאלץ להסתפק בסושי של ג׳ירו, המסכן. תוכלו לדמיין כמה התרגשתי כשקיבלתי הזמנה להצטרף למשלחת האקסלוסיבית על הדלפק הנחשק של המסעדה הזו. הזדמנות של פעם בחיים.
אין תפריט, יש ארוחת אומאקסה, סדר מנות שנקבע בכל יום לפי מצב הרוח של השף וחומרי הגלם שהצליח להשיג. חדר המנועים של המסעדה הוא גריל קטן, פצפון, מפוחם ועלוב מראה. עליו השף מנגן כמו פסנתרן. מעביר שיפודים הנה והנה, מאזן דרגות חום ומדבר עם הלהבות.
הארוחה כולה נוצרת על הגריל הזה, בזמן שהסועדים יושבים בח׳ סביבו ומביטים במופע המהפנט. השף מרוכז, לא נח לשניה. מודד את החום בכף גב היד, מניע שיפודים, מסובב ומדי פעם מחייה את הגחלים עם המניפה שצמודה לו כמו שריון צב לגב.
המופע התחיל ברגע שהתיישבנו, ובזה אחר זה הגיעו שיפודים, יאקי-טורי ביפנית (״תרנגולת צלויה״).
ירכיים. זה היה השישליק הטוב בחיי.
צוקונה, ״כדורי עוף״. קציצות צרובות מבחוץ, רכות מאד מבפנים, מרק מחוספס ולא אחיד. טבולות ברוטב מתקתק.
מההתבוננות בגריל חשבתי שאלו דנגו, אבל הביס הפתיע - ביצי שליו.
קורקבן. חלק לעיס, טעם של חלקי פנים, מזכיר מאד כבד אבל נוקשה יותר.
והפתעה גמורה, עור. טעם של כנפיים על האש.
הארוחה מתבססת על בשר ואין בה הדרגתיות, מדי פעם יש הפסקה עם ירק צלוי כדי לשבור את הרצף ולרענן את החיך.
זה בניגוד מסויים לסגנון ההדרגתי שאנחנו מכירים במערב - שבו מתחילים בדברים הקלים כמו הירקות ומתקדמים לבשרים.
זו למשל היתה במיה צלויה. ועם כל הכבוד לבמיה העירקאית, הזן היפני לוקח.
צוואר. מבחינת טעם הוא היה העמוק והמעניין ביותר לטעמי. אחרי הביס מתברר למה משתמשים בגרונות להעשיר מרקים. נתח זול עם טעם מרוכז.
גינקו (״גיננה״ ביפנית). פירות של עץ עונתי שנמצא עכשיו בשיאו. אפשר לראות אפילו ברחוב את העלים הצהובים המיוחדים שלו, והפירות שנראים כמו ענבים, אבל בעלי טעם ירוק-מריר ומרקם פציח פופולרים מאד במשך הסתיו.
הצלייה עשתה להם רק טוב.
טופו מטוגן ״אבורה-אגה״. קליפה פריכה שמחזיקה מרקם רוטט, אני מת עליו.
כנפיים. פשוט על הנייר, נפלא בידיים הנכונות.
ופטריות שיטאקה.
אוייאקו דון (״הורים וילדים״). סוג של דונבורי של ביצה ועוף. כשהדבר הזה נחת על השולחנות נשמעו גניחות סביב הדלפק. בניגוד לטעם החיוור של הביצים אצלנו, לביצים ביפן יש טעם עמוק שקשה להסביר.
ואוניגירי צלוי. כשנכנסו דודי הצביע על הכדורים הלבנים. ״רואה? זה הדבר הראשון שעולה על הגריל והאחרון שנאכל״. לאורך הערב השף סובב וטיפל בכדורים האלה כמו בתינוקות, ובאש רחוקה חרך לאורך זמן רק את המעטה החיצוני עד שהפך לזכוכית חומה נוצצת.
כאמור, ההזמנה לטורישיקי היא אתגר אבל אם תצליחו למצוא דרך להשתחל פנימה צפוייה לכם ארוחה עילית נינוחה שהיא מופע בפני עצמו.
דודי סאן, דומו אריגאטו גוזיאמס.
משם המשיכה המשלחת לארוחת מישלן נוספת באותו ערב, ולמחרת הסיפור חזר על עצמו. שבוע שלם של ביקור ביעדים הטובים שיש לבירת האוכל העולמית להציע. קנאתי בהם מאד.
אם אתם פודיז סקרנים שמחפשים את החוויה הטוטאלית, תעקבו אחרי המטייל הרעב, מדי פעם הוא מפרסם את ההרשמה למשלחות הבאות. זה מאד לא זול, וגם לא ביקור סטנדרטי בטוקיו או תחליף לטיול, אבל זה קו שעובר בין רצף מסעדות שלהגיע אפילו לאחת מהן הוא אירוע שיהיה לכם קשה מאד להשיג לבד.
בתיאבון!
טורי שיקי היא סיפור מעניין בפני עצמו. כמעט בלתי אפשר להזמין לשם מקום, גם חודשים מראש, ואין הקלות בעניין. מחוץ למסעדה שמעתי סיפור מטורף על ברק אובמה שנדחה על הסף ונאלץ להסתפק בסושי של ג׳ירו, המסכן. תוכלו לדמיין כמה התרגשתי כשקיבלתי הזמנה להצטרף למשלחת האקסלוסיבית על הדלפק הנחשק של המסעדה הזו. הזדמנות של פעם בחיים.
אין תפריט, יש ארוחת אומאקסה, סדר מנות שנקבע בכל יום לפי מצב הרוח של השף וחומרי הגלם שהצליח להשיג. חדר המנועים של המסעדה הוא גריל קטן, פצפון, מפוחם ועלוב מראה. עליו השף מנגן כמו פסנתרן. מעביר שיפודים הנה והנה, מאזן דרגות חום ומדבר עם הלהבות.
הארוחה כולה נוצרת על הגריל הזה, בזמן שהסועדים יושבים בח׳ סביבו ומביטים במופע המהפנט. השף מרוכז, לא נח לשניה. מודד את החום בכף גב היד, מניע שיפודים, מסובב ומדי פעם מחייה את הגחלים עם המניפה שצמודה לו כמו שריון צב לגב.
המופע התחיל ברגע שהתיישבנו, ובזה אחר זה הגיעו שיפודים, יאקי-טורי ביפנית (״תרנגולת צלויה״).
ירכיים. זה היה השישליק הטוב בחיי.
צוקונה, ״כדורי עוף״. קציצות צרובות מבחוץ, רכות מאד מבפנים, מרק מחוספס ולא אחיד. טבולות ברוטב מתקתק.
מההתבוננות בגריל חשבתי שאלו דנגו, אבל הביס הפתיע - ביצי שליו.
קורקבן. חלק לעיס, טעם של חלקי פנים, מזכיר מאד כבד אבל נוקשה יותר.
והפתעה גמורה, עור. טעם של כנפיים על האש.
הארוחה מתבססת על בשר ואין בה הדרגתיות, מדי פעם יש הפסקה עם ירק צלוי כדי לשבור את הרצף ולרענן את החיך.
זה בניגוד מסויים לסגנון ההדרגתי שאנחנו מכירים במערב - שבו מתחילים בדברים הקלים כמו הירקות ומתקדמים לבשרים.
זו למשל היתה במיה צלויה. ועם כל הכבוד לבמיה העירקאית, הזן היפני לוקח.
צוואר. מבחינת טעם הוא היה העמוק והמעניין ביותר לטעמי. אחרי הביס מתברר למה משתמשים בגרונות להעשיר מרקים. נתח זול עם טעם מרוכז.
גינקו (״גיננה״ ביפנית). פירות של עץ עונתי שנמצא עכשיו בשיאו. אפשר לראות אפילו ברחוב את העלים הצהובים המיוחדים שלו, והפירות שנראים כמו ענבים, אבל בעלי טעם ירוק-מריר ומרקם פציח פופולרים מאד במשך הסתיו.
הצלייה עשתה להם רק טוב.
טופו מטוגן ״אבורה-אגה״. קליפה פריכה שמחזיקה מרקם רוטט, אני מת עליו.
ופטריות שיטאקה.
אוייאקו דון (״הורים וילדים״). סוג של דונבורי של ביצה ועוף. כשהדבר הזה נחת על השולחנות נשמעו גניחות סביב הדלפק. בניגוד לטעם החיוור של הביצים אצלנו, לביצים ביפן יש טעם עמוק שקשה להסביר.
ואוניגירי צלוי. כשנכנסו דודי הצביע על הכדורים הלבנים. ״רואה? זה הדבר הראשון שעולה על הגריל והאחרון שנאכל״. לאורך הערב השף סובב וטיפל בכדורים האלה כמו בתינוקות, ובאש רחוקה חרך לאורך זמן רק את המעטה החיצוני עד שהפך לזכוכית חומה נוצצת.
קיבלנו לקינוח כדור אורז לוהט, עטוף בחרסינה כמו תחתית של סיר תבית׳. טעמי גריל נפלאים, קינוח יוצא דופן. דמיינו את הקראנץ׳ שנשמע עם הנגיסה הראשונה. עכשיו נשאר רק לישון צהרים.
כאמור, ההזמנה לטורישיקי היא אתגר אבל אם תצליחו למצוא דרך להשתחל פנימה צפוייה לכם ארוחה עילית נינוחה שהיא מופע בפני עצמו.
דודי סאן, דומו אריגאטו גוזיאמס.
משם המשיכה המשלחת לארוחת מישלן נוספת באותו ערב, ולמחרת הסיפור חזר על עצמו. שבוע שלם של ביקור ביעדים הטובים שיש לבירת האוכל העולמית להציע. קנאתי בהם מאד.
אם אתם פודיז סקרנים שמחפשים את החוויה הטוטאלית, תעקבו אחרי המטייל הרעב, מדי פעם הוא מפרסם את ההרשמה למשלחות הבאות. זה מאד לא זול, וגם לא ביקור סטנדרטי בטוקיו או תחליף לטיול, אבל זה קו שעובר בין רצף מסעדות שלהגיע אפילו לאחת מהן הוא אירוע שיהיה לכם קשה מאד להשיג לבד.
בתיאבון!
אין תגובות
הוסף רשומת תגובה