Fu-unji

שידורינו התאחדו עם רוני אזולאי יקיר המדור, וערכנו לו טבילת ראמן ראשונה בפו אונג׳י. תור מעיק, יפנים דרוכים, והנה אנחנו יושבים על הדלפק הארוך.


את כל מה שחשוב לומר כתבתי בפוסט בבלוג הקודם. אני אוסיף רק שהפעם לא הייתי רעב במיוחד וביקשתי את הראמן בגירסה קטנה, ולא סיימתי אפילו חצי. למה משנה כמה טעים הוא, קשה לי להשתלט על הקערה הזו כמו היפניות העדינות שסביבי. איך הן עושות את זה? לא ברור. 



צוקמן או ראמן קלאסי, מה שלא תבחרו שם יהיה אלוהי. לא לפספס. 



Tori Shiki

משלחות האוכל של המטייל הרעב מעוררות קנאה באינסטגרם. נראה שלדודי יש את המפתחות לכל דלת בעיר והוא מצליח להושיב את חבורת הגרגרנים במקומות הטובים ביותר בטוקיו, יום אחר יום. מסעדות מישלן, חורים בקיר, ודלפקים עמוסים שקשה מאד להכנס אליהם. החבורה הזו עושה צ׳קאין בכל מקום אפשרי.


טורי שיקי היא סיפור מעניין בפני עצמו. כמעט בלתי אפשר להזמין לשם מקום, גם חודשים מראש, ואין הקלות בעניין. מחוץ למסעדה שמעתי סיפור מטורף על ברק אובמה שנדחה על הסף ונאלץ להסתפק בסושי של ג׳ירו, המסכן. תוכלו לדמיין כמה התרגשתי כשקיבלתי הזמנה להצטרף למשלחת האקסלוסיבית על הדלפק הנחשק של המסעדה הזו. הזדמנות של פעם בחיים.


אין תפריט, יש ארוחת אומאקסה, סדר מנות שנקבע בכל יום לפי מצב הרוח של השף וחומרי הגלם שהצליח להשיג. חדר המנועים של המסעדה הוא גריל קטן, פצפון, מפוחם ועלוב מראה. עליו השף מנגן כמו פסנתרן. מעביר שיפודים הנה והנה, מאזן דרגות חום ומדבר עם הלהבות.


הארוחה כולה נוצרת על הגריל הזה, בזמן שהסועדים יושבים בח׳ סביבו ומביטים במופע המהפנט. השף מרוכז, לא נח לשניה. מודד את החום בכף גב היד, מניע שיפודים, מסובב ומדי פעם מחייה את הגחלים עם המניפה שצמודה לו כמו שריון צב לגב.

המופע התחיל ברגע שהתיישבנו, ובזה אחר זה הגיעו שיפודים, יאקי-טורי ביפנית (״תרנגולת צלויה״).



ירכיים. זה היה השישליק הטוב בחיי.


צוקונה, ״כדורי עוף״. קציצות צרובות מבחוץ, רכות מאד מבפנים, מרק מחוספס ולא אחיד. טבולות ברוטב מתקתק.


מההתבוננות בגריל חשבתי שאלו דנגו, אבל הביס הפתיע - ביצי שליו.


קורקבן. חלק לעיס, טעם של חלקי פנים, מזכיר מאד כבד אבל נוקשה יותר.


והפתעה גמורה, עור. טעם של כנפיים על האש.


הארוחה מתבססת על בשר ואין בה הדרגתיות, מדי פעם יש הפסקה עם ירק צלוי כדי לשבור את הרצף ולרענן את החיך.
זה בניגוד מסויים לסגנון ההדרגתי שאנחנו מכירים במערב - שבו מתחילים בדברים הקלים כמו הירקות ומתקדמים לבשרים.

זו למשל היתה במיה צלויה. ועם כל הכבוד לבמיה העירקאית, הזן היפני לוקח.



צוואר. מבחינת טעם הוא היה העמוק והמעניין ביותר לטעמי. אחרי הביס מתברר למה משתמשים בגרונות להעשיר מרקים. נתח זול עם טעם מרוכז.


גינקו (״גיננה״ ביפנית). פירות של עץ עונתי שנמצא עכשיו בשיאו. אפשר לראות אפילו ברחוב את העלים הצהובים המיוחדים שלו, והפירות שנראים כמו ענבים, אבל בעלי טעם ירוק-מריר ומרקם פציח פופולרים מאד במשך הסתיו.
הצלייה עשתה להם רק טוב.


טופו מטוגן ״אבורה-אגה״. קליפה פריכה שמחזיקה מרקם רוטט, אני מת עליו.


כנפיים. פשוט על הנייר, נפלא בידיים הנכונות.


ופטריות שיטאקה.


אוייאקו דון (״הורים וילדים״). סוג של דונבורי של ביצה ועוף. כשהדבר הזה נחת על השולחנות נשמעו גניחות סביב הדלפק. בניגוד לטעם החיוור של הביצים אצלנו, לביצים ביפן יש טעם עמוק שקשה להסביר.


ואוניגירי צלוי. כשנכנסו דודי הצביע על הכדורים הלבנים. ״רואה? זה הדבר הראשון שעולה על הגריל והאחרון שנאכל״. לאורך הערב השף סובב וטיפל בכדורים האלה כמו בתינוקות, ובאש רחוקה חרך לאורך זמן רק את המעטה החיצוני עד שהפך לזכוכית חומה נוצצת.



קיבלנו לקינוח כדור אורז לוהט, עטוף בחרסינה כמו תחתית של סיר תבית׳. טעמי גריל נפלאים, קינוח יוצא דופן. דמיינו את הקראנץ׳ שנשמע עם הנגיסה הראשונה. עכשיו נשאר רק לישון צהרים. 


כאמור, ההזמנה לטורישיקי היא אתגר אבל אם תצליחו למצוא דרך להשתחל פנימה צפוייה לכם ארוחה עילית נינוחה שהיא מופע בפני עצמו.
דודי סאן, דומו אריגאטו גוזיאמס.

משם המשיכה המשלחת לארוחת מישלן נוספת באותו ערב, ולמחרת הסיפור חזר על עצמו. שבוע שלם של ביקור ביעדים הטובים שיש לבירת האוכל העולמית להציע. קנאתי בהם מאד.
אם אתם פודיז סקרנים שמחפשים את החוויה הטוטאלית, תעקבו אחרי המטייל הרעב, מדי פעם הוא מפרסם את ההרשמה למשלחות הבאות. זה מאד לא זול, וגם לא ביקור סטנדרטי בטוקיו או תחליף לטיול, אבל זה קו שעובר בין רצף מסעדות שלהגיע אפילו לאחת מהן הוא אירוע שיהיה לכם קשה מאד להשיג לבד.
בתיאבון!




Unosato

איזקאיות הם המקום לשחרר עניבות אחרי יום עבודה, להפסיק להיות יפני ולהתנהג כמו אדם חברותי. בדרך כלל אלו אולמות ישיבה בגדלים שונים, והקרבה לאחרים ביחד עם האלכוהול עושים את העבודה.



אונודאדו שונה בנוף הזה, זו איזקייה גבוהה שמפרידה בין הסועדים ומספקת ארוחת ערב רגועה ושקטה יחסית למי שרוצה להתבודד בקבוצות קטנות.
על הבר אפילו יש וילונות כל 2 כסאות כדי ליצור את האינטימיות הזו. כמה מוזר.



ובכל זאת, טעמנו שם כמה מנות נהדרות -

פתיח (אוטושי) של ירקות וקציצת דג מאודים. מקובל מאד לחלק אותו לסועדים ולגבות עליו תשלום בכל האיזקיות. אפשר לראות בזה תחליף לטיפ אבל עם תמורה.


צדפה טרייה, מושלמת.


קוד שחור צלוי במיסו. מבחינתי זה הדג המושלם לקומבינציה הזו.


סנמאה (״חרב של סתיו״), או פסיפק סאורי אצלנו.


סשימי


סורבה יוזו, מושלם אחרי דג.


ואת זה מאיה הכתירה בתור הקינוח הטוב של הטיול, ומיד הזמינה אחד נוסף.
״טופו גרעיני משמשים״ בתפריט. בפועל, ג׳לי חלבי רוטט בטעם ציאניד, אבל בקטע טוב.
לתוכן של גרעיני המשמש יש טעם של שקדים מרקים, מהם אפילו מכינים את ליקר ה״שקדים״ אמרטו. כנראה השרו את חלב הסויה בשקדים האלו, וממנו יצרו טופו רך-רך-רך. מעדן רוטט.






© Street Food Fighter
Maira Gall