Umezono kyoto

אפשר מצידי להכחיד את כל הממתקים בעולם ולהשאר רק עם זה.

זה היה רגע קטן שבשבילו המציאו את קיוטו. בבית תה עתיק שמתמחה בוואגשי ותה ירוק. חזרנו למסלול בגזרת המתוקים.
ואראבי-מוצ׳י עם קינאקו ומאצ׳ה. סוף סוף אחד ראוי. מה ראוי? מושלם.


וזנזאי נפלא. עם מרק שעועית כמעט ריבתית, רוטב מאצ׳ה עמוק ומר, קוביות קנטן (ג׳ל יפני מאצות) וכדורי דנגו קפיציים. במרכז כדור גלידה מאצ׳ה עזת טעם שקיררה הכל כמו קוביית קרח. משחק של מרקמים ושילובי טעמים.




יש להם כמה סניפים בקיוטו. מבחינתי זה ביקור חובה.
בואו עם ראש פתוח לממתקים מסוג שונה, שלא מנסים להתחנף ללשון במתיקות מוגזמת ומציעים סקלת טעמים חדשה. תזמינו תה ירוק או מאצ׳ה ליד, ותתרכזו באופן שבו הם משתלבים זה עם זה, מחמיאים ולא לוקחים את הפוקוס.



כשמלון אחד עולה כמו כמה בקבוקי יין, אין סיבה שלא יהיה מקרר מלונים




הצצה לשוק הדגים של פוקואוקה









סשימי טונה, מעולה וטרי.


סשימי טאי ומנטייקו, שהוא אחד מהמאכלים שקיושו מפורסמת בהם, והוא גירסה חריפה לטראקו, שק ביצי בקלה מומלח.






הגענו לקיוטו. נזכרתי כמה אני אוהב אותה.




Nana green tea

רשת של בתי תה, מתמחה במשקאות שמבוססים על תה ירוק עם סניפים בכל הערים המרכזיות.
נשמע ונראה נהדר, אבל לא מוצלח כמו בתי התה המשפחתיים.


המוצלח ביותר היה ווארבימוצ׳י, שנקרא ככה למרות שהוא לא באמת מוצ׳י (כלומר לא עשוי מאורז מוצ׳יקו מאודה וחבוט). זה ג׳לטין שמופק משורש של שרך, ויש לו מרקם מרתק. ג׳לטיני, גמיש מאד, אבל גם נגיס על השן. ביחד עם אבקת קינקו ורוטב קורומיצו (״דבש שחור״, בפועל סוכר וסויה)  זה ממתק נפלא לצד התה.  


וזו דייסת זנזאי, שעשויה משעועית אזוקי, ובתוכה שירהטמה, כדורי דנגו קטנים.




Okonomi-mura お好み村 - Hiroshima



לונה פארק של אוקונומיקאי הירושימה סטייל. 3 קומות של דוכני פלנצ׳ה לוהטים, עליהם נצלות הפשטידות היפניות מול הסועדים, וכל נימוסי השולחן נדחפים הצידה.






קשה לבחור חנות ספציפית, ובכולם יש תפריט דומה מאד.
במפת החנויות שנמצאת בתחתית הבניין כל חנות מצרפת פסקה קטנה שמנסה לשכנע לקוחות. חלק מתגאים במתכון שלא השתנה 50 שנה, אחרים בטריות, ואחת בכסאות עם משענת.

בסופו של דבר, שתי מנות מככבות אצל כולם- האחת, אוקונומיאקי בסגנון הירושימה, כזה שכל שכבה נעשית בנפרד, ביחד עם יאקי סובה (ליטרלית אטריות צלויות, רק שאסור שיהיו סובה).
שניה, נגי יאקי. מתכון שמתבסס על ערימת בצל ירוק.




קשה להגדיר אוקונומיאקי כי אנחנו לא מכירים שום דבר דומה לו. זרים מתארים אותו כפיצה יפנית, אבל אין לטעם או לרכיבים קשר אליה, אולי רק לצורה העגולה. אחרים קוראים לו חביתה יפנית, ולמרות שיש בו ביצה, זה בהחלט לא קרוב. לביבה היא עוד אופציה שעולה, אבל במקרה שלנו לא מדובר בטיגון.
ההגדרה הכי טובה תהיה פשטידה. וכשחוזרים אל משמעות השם, ״כל מה שאתה אוהב, צלוי״, אין מתאימה ממנה להגדרה. אסופת ירקות, תמיד כרוב לבן, ביצים, קמח ועוד דברים שהיו במקרר - צדפות, בייקון ושרימפס. כל אלו נצלים ומתאחדים לפשטידה יפנית מופלאה. סכום חלקיה מוכפל בעשרות מונים.


שתי הגרסאות היו נפלאות. הזמנו גם תוספת גבינה שהפכה את החגיגה לטראש מענג.
רוטב האוקונומיאקי שמזכיר משהו בין קטשופ לברביקיו הוא תוספת שאסור לוותר עליה, והוא ממכר ממש.







© Street Food Fighter
Maira Gall