הגעתי למלון בשעה מאוחרת, ויצאתי לצוד ראמן ראשון.
לכל מחוז ביפן יש את הראמן שלו, ופוקואוקה מפורסמת בHakata Raman על שם האיזור המרכזי של העיר. הציר הוא טונקוצו. מרק עשיר, כמעט חלבי מבישול של שעות רבות. סמיך אבל לא שמנוני מדי, ומפוצץ בטעמים בשריים של חזיר ועוף. (דומה מאד למן טן טן אצלנו בארץ). האטריות דקיקות, ומספר התוספות צנוע.
דוכן הראמן הקטן הזה פתוח עד 3 בלילה ומזמן אליו עובדים מותשים בחליפות,, את שיכורי העיר וגאייג׳ין מוכה ג׳טלג. מומחים טוענים שבו צריך להתחיל כי הוא מייצג את ההאקטה המקומי בלי לפזול לטרנדים. קערה שהיא קבוצת ביקורת.
ציר מעולה. בשר שלא מצדיק התייחסות מיוחדת ורק האטריות פחות מלהיבות. הן דקיקות ולא קלות לשאיבה. חסרות אישיות ומתקבצות יחד לכדור חוטים שרק מוסיף נפח אבל לא עניין.
ויכוח מחלק את יפן לשניים, קו הגבול עובר בסביבות טוקיו ומייצר שני מחנות.
החצי הדרומי טוען שהחלק החשוב בראמן הוא המרק, הוא שקושר את הכל ואחראי לטעם.
אנשי טוקיו, ואני מבין לליבם אבל לא באמת מסכים, טוענים (בצדק) ששם המנה נגזר מהאטריות, והן המרכיב הכי חשוב. משם צמחה תורת הצוקמן (מרק עם אטריות מופרדות) שחוגג איטריות בדרגת ביצוע גבוה כשהן מוגשות עירומות מרוטב. זה הביס, המומחיות והייחוד.
את הנגיסות הטובות יותר העברתי בטוקיו, שם הציר צלול ונותן במה לשיניים. ולמרות שאני מסכים עם הגישה הדרומית שמעדיפה טעם, אני אוהב את הקערות הנקיות של טוקיו ע״פ הדייסתיות של הדרום, ולאטריות יש בהחלט אחריות גם לזה.
קערה הגונה ומשביעה 600 ין (18 שקל)
כוס בירה גדולה עוד 500 ין (16 שקל או משהו כזה)
פתוח מ11 בבוקר עד 3 בלילה.
אתר
ביקורת ב Trip Advisor
ביקורת ב Tabelog
לכל מחוז ביפן יש את הראמן שלו, ופוקואוקה מפורסמת בHakata Raman על שם האיזור המרכזי של העיר. הציר הוא טונקוצו. מרק עשיר, כמעט חלבי מבישול של שעות רבות. סמיך אבל לא שמנוני מדי, ומפוצץ בטעמים בשריים של חזיר ועוף. (דומה מאד למן טן טן אצלנו בארץ). האטריות דקיקות, ומספר התוספות צנוע.
דוכן הראמן הקטן הזה פתוח עד 3 בלילה ומזמן אליו עובדים מותשים בחליפות,, את שיכורי העיר וגאייג׳ין מוכה ג׳טלג. מומחים טוענים שבו צריך להתחיל כי הוא מייצג את ההאקטה המקומי בלי לפזול לטרנדים. קערה שהיא קבוצת ביקורת.
ציר מעולה. בשר שלא מצדיק התייחסות מיוחדת ורק האטריות פחות מלהיבות. הן דקיקות ולא קלות לשאיבה. חסרות אישיות ומתקבצות יחד לכדור חוטים שרק מוסיף נפח אבל לא עניין.
ויכוח מחלק את יפן לשניים, קו הגבול עובר בסביבות טוקיו ומייצר שני מחנות.
החצי הדרומי טוען שהחלק החשוב בראמן הוא המרק, הוא שקושר את הכל ואחראי לטעם.
אנשי טוקיו, ואני מבין לליבם אבל לא באמת מסכים, טוענים (בצדק) ששם המנה נגזר מהאטריות, והן המרכיב הכי חשוב. משם צמחה תורת הצוקמן (מרק עם אטריות מופרדות) שחוגג איטריות בדרגת ביצוע גבוה כשהן מוגשות עירומות מרוטב. זה הביס, המומחיות והייחוד.
את הנגיסות הטובות יותר העברתי בטוקיו, שם הציר צלול ונותן במה לשיניים. ולמרות שאני מסכים עם הגישה הדרומית שמעדיפה טעם, אני אוהב את הקערות הנקיות של טוקיו ע״פ הדייסתיות של הדרום, ולאטריות יש בהחלט אחריות גם לזה.
קערה הגונה ומשביעה 600 ין (18 שקל)
כוס בירה גדולה עוד 500 ין (16 שקל או משהו כזה)
פתוח מ11 בבוקר עד 3 בלילה.
אתר
ביקורת ב Trip Advisor
ביקורת ב Tabelog
מה אתה חושב על מנטנטן בארץ? היא מזכירה לך ראמן טוב שטעמת ביפן או שזה חיקוי לא מדהים בעיניך?
השבמחק