אולמות משחקי הוידאו הפכו במערב לזכרון מעומעם משנות ה90. כבר הספקנו לשכוח אותם כשקונסולות המשחק חדרו לבתים, ובשנים האחרונות אפילו הן ננטשות לטובת משחקי הקז׳ואל במכשירים הניידים.
ביפן לעומת זאת, אולמות המשחקים הותיקים נשארו כמקום בילוי לגיטימי, תרבות פנאי שצוברת פופולריות והשקעה אין סופית מצד המפתחים.
אולמות כאלו נפרשים בדרך כלל על 3-4 קומות בבנייני ענק, ופתיחת הדלתות זורקת אותך למימד אחר של אורות מנצנצים, רעש דחוס, צרחות מתכתיות ושוק תרבותי מהמעלה הראשונה.
מאיה שהחליפה את חדרי הכושר במשחק ריקוד DDR והדהימה אפילו את היפנים כשהגיעה לדרגת stealth mode (ריקוד ללא צורך להסתכל במסך), גררה אותי איתה לחזות בפלא האנתרופולוגי. כילד, זה היה החלום שלי. כיס מלא אסימונים וזמן לא מוגבל. אבל עכשיו הרגשתי זר ולא קשור. כמעט לא נותרו מכונות מהדור הישן, עם ג׳וייסטיק וכפתורים ברורים (מלבד סטריט פייטר אהובתי, ויקירת הבלוג :), ויצא שבמקום לשחק הסתובבתי בים האורות וצילמתי בלי הפסקה.
אספתי תמונות של מכונות משחק בעלות ממשק יוצא דופן, כאלו שהדהימו אותי ממש.
זה למשל משחק ריצה שמחבר שני אוייבים תאגידיים, סוניק ומריו.
במשחק הזה שנראה כמו עמדת תקשורת עם חייזרים, לוחצים על פיאות הקוביות שנדלקות כמו אורגן אורות.
ואם כבר אורגן, אז יש את זה.
מדהים לראות את השחקנים הרציניים שמגיעים עם כפפות, כמו ספורטאים באימון.
תופי טאייקו (תופים יפנים מסורתיים). משחק כייפי.
ואפילו סימולציית דיג׳י.
הפתיע אותי למצוא משחקי וידאו שמשתמשים בשלט של קונסולה בייתית.
ובמשחק הזה הכפתור היחיד הוא קריסטל ענק שמחליף צבעים.
את זה לא הבנתי.
וגם את זה.
כאן לוח המשחק הוא מסך מגע בפני עצמו שהשחקנים מזיזים עליו צבאות כמו בתרחישי קרב.
ועוד משחק קצב.
אלו לא מכונות כביסה...
בזה משחקים עם שואב אבק!
אביזר השליטה היחיד הוא עט דיגילית, כמו וואקום.
ובכל אולמות המשחקים, האיזור הגדול ביותר מוקדש להימורים על סוסים וירטואלים. השחקנים מטפחים אותם לקראת המירוץ, גורפים כסף ופרסים, וחוזרים לאורווה להתאמן וסקירת הסטטיסטיקה. שילוב בין טמגוצ׳י לבורסה.
ומעט אנושיות שנותרה בקומות הקרקע, בהן עשרות סוגי משחקי קרס. ברובם יש בובות חמודות, אבל נתקלתי גם בסיגריות, חטיפים, נעלים ואפילו סלמנדרות בגלוני מים. ביפן הכל לגיטימי.
ביפן לעומת זאת, אולמות המשחקים הותיקים נשארו כמקום בילוי לגיטימי, תרבות פנאי שצוברת פופולריות והשקעה אין סופית מצד המפתחים.
אולמות כאלו נפרשים בדרך כלל על 3-4 קומות בבנייני ענק, ופתיחת הדלתות זורקת אותך למימד אחר של אורות מנצנצים, רעש דחוס, צרחות מתכתיות ושוק תרבותי מהמעלה הראשונה.
מאיה שהחליפה את חדרי הכושר במשחק ריקוד DDR והדהימה אפילו את היפנים כשהגיעה לדרגת stealth mode (ריקוד ללא צורך להסתכל במסך), גררה אותי איתה לחזות בפלא האנתרופולוגי. כילד, זה היה החלום שלי. כיס מלא אסימונים וזמן לא מוגבל. אבל עכשיו הרגשתי זר ולא קשור. כמעט לא נותרו מכונות מהדור הישן, עם ג׳וייסטיק וכפתורים ברורים (מלבד סטריט פייטר אהובתי, ויקירת הבלוג :), ויצא שבמקום לשחק הסתובבתי בים האורות וצילמתי בלי הפסקה.
אספתי תמונות של מכונות משחק בעלות ממשק יוצא דופן, כאלו שהדהימו אותי ממש.
זה למשל משחק ריצה שמחבר שני אוייבים תאגידיים, סוניק ומריו.
במשחק הזה שנראה כמו עמדת תקשורת עם חייזרים, לוחצים על פיאות הקוביות שנדלקות כמו אורגן אורות.
ואם כבר אורגן, אז יש את זה.
מדהים לראות את השחקנים הרציניים שמגיעים עם כפפות, כמו ספורטאים באימון.
ואם כבר משחקי מוזיקה, אז יש את הגירסה הזו לרוק בנד.
תופי טאייקו (תופים יפנים מסורתיים). משחק כייפי.
ואפילו סימולציית דיג׳י.
הפתיע אותי למצוא משחקי וידאו שמשתמשים בשלט של קונסולה בייתית.
ובמשחק הזה הכפתור היחיד הוא קריסטל ענק שמחליף צבעים.
את זה לא הבנתי.
וגם את זה.
כאן לוח המשחק הוא מסך מגע בפני עצמו שהשחקנים מזיזים עליו צבאות כמו בתרחישי קרב.
ועוד משחק קצב.
אלו לא מכונות כביסה...
בזה משחקים עם שואב אבק!
וכאן השחקנים אוחזים חכות, כולל גלגלות, ותופסים דגים מאקווריום זרחני.
אביזר השליטה היחיד הוא עט דיגילית, כמו וואקום.
ובכל אולמות המשחקים, האיזור הגדול ביותר מוקדש להימורים על סוסים וירטואלים. השחקנים מטפחים אותם לקראת המירוץ, גורפים כסף ופרסים, וחוזרים לאורווה להתאמן וסקירת הסטטיסטיקה. שילוב בין טמגוצ׳י לבורסה.
ומעט אנושיות שנותרה בקומות הקרקע, בהן עשרות סוגי משחקי קרס. ברובם יש בובות חמודות, אבל נתקלתי גם בסיגריות, חטיפים, נעלים ואפילו סלמנדרות בגלוני מים. ביפן הכל לגיטימי.
אין תגובות
הוסף רשומת תגובה