שומע? יש לי רעיון

כן בוס
המים המבוקבקים לא נמכרים משהו, נכון?
זה נכון בוס
אז מחליפים תוית. תרשום -
רושם בוס
״תה בוקר״
אבל בוס...
תוסיף גם פרימיום ותעלה את המחיר.
זה יעבוד בוס?
ברור. כי אתה תצייר כוס תה יפה. אנחנו נשתלט על העולם עם זה.
אני מבין בוס





ENJYU

חנות ממתקים מסורתית שמצאנו במקרה כשחצינו עם האופניים שכונה מרוחקת.
השף עמד מחוץ לחנות והציג לעוברי האורח את קולקציית ממתקי הסתיו. נעצרנו והחלנו להתעניין. הוא לא ידע אף מילה באנגלית מלבד bean, אבל סיפר בסבלנות ליפנית השבורה שלי על הרכיבים העונתיים (דלעת, ערמונים ואורז חדש, אכתוב על זה בהמשך) והממתקים שהוא מכין מהם.



קנינו כמה דברים מעניינים.

קינוח בצורת ערמון, בטעם ערמון, ואחד בצורת דלעת עם צובואן (ממרח אנקו מאזוקי בגירסה גסה).



וווארבי מוצ׳י, (כתבתי עליו בכמה פוסטים קודמים). זה לא חילזון, אלא ממתק מאתגר, עטוף בקינאקו וקורומיצו (רוטב קרמל על סויה)



אחר כך הוא הכניס אותנו למטבח הנקי כמו בית מרקחת והראה לנו את הדברים שהוא מפתח. היה כיף וטעים. אלו החוויות שנצברות על הדרך כשיורדים מהמסלולים התיירותים ונכנסים אל השכונות האמיתיות.





רוויון יפני

פוסט אורח מאת: מאיה

במדינה עם שפע קולינרי וצרכני כמו ביפן, מפתיע לגלות שיש מעט מאוד אופציות בסופרמרקטים ובחנויות הנוחות שלא כוללות סוכר או פחמימה.


ניסיון לחזות את תוכן הסוכר ביוגורטים על בסיס עיצוב מועד לכשלון מראש. 



התמוגגתי מהיוגורט החמצמץ והנפלא הזה שאינו ממותק (הידד!) וניתן להשגה כמעט בכל מקום. המרקם רך, על גבול הנוזלי, ואריזה בצורת משולש עגלגל מאפשרת שתייה נוחה ישירות מהמיכל.


Otagi Nenbutsu-ji

מפת התיירים משרטטות מסלול בין המקדשים הנדושים של העיר, ותמיד פוסחות על זה.
אולי בגלל המרחק הגדול ממרכז העיר, אולי בגלל אין בו פגודה מרשימה או מבנים עוצרי נשימה. אולי בגלל שהוא קריפי, או מגוחח מדי? לך תדע.


לנו היתה שעת שוטטות נפלאה, מרגיעה ומרתקת, בין מעל 1000 פסלים מלאי הבעה שהתמזגו אל הטבע.


ההסטוריה של המקדש מתגלגלת מאז שנת 766, והוא הוחרב מספר פעמים באסונות טבע.
הגענו אליו באופנים, בנסיעה ארוכה ממרכז העיר, שחלקה האחרון במעלה ההר הכניע אותי לגמרי. לא פשוט להגיע לשם. אבל יופיו של המקום מצדיק את הטרחה.


בקיוטו הקלישאות משתתקות מול מקומות כאלו. 


כל פסל ייחודי, ומצוייד בהבעה אנושית שאי אפשר להתעלם ממנה. בחנו אותם אחד אחד, את האופן שבו הם משתלבים בטבע ונטמעים בו. הוא לוקח אותם אליו. מכסה אותם בטחב ובלחות כבדה. התוצאה סוריאליסטית.


לכל פסל יש תספורת משלו. מצאתי שם את בן גוריון, ששי קשת וסי הימן. 


וגם את יהודה פוליקר







באמת שניסיתי לסנן תמונות. זה לא פשוט.


היינו כמעט לבד בגן המקדש. הסתובב שם גם צלם זקן ושלישיית נערות מצחקקות שלקחו סלפי עם הפסלים הנכונים. שקט, נעים, מבודד. עולם אחר.




תוסיפו למפה שלכם. ואם יש לכם כושר, הנסיעה לשם באופניים יפה, אבל קשה. 


‪Saga Tofu Ine Kita‬ - Kyoto


טונקצו הוא לא שניצל. ראמן הוא לא מרק עוף, וטופו ביפן הוא לא הטופו שאנחנו מכירים בארץ.
מוכרים לנו גושים נוקשים ודלי טעם, המבחר מוגבל ועל המחיר כדאי לדלג.



ביפן לעומת זאת, הטופו הוא מעדן, כמו שהוא. טופו רך אפשר לאכול בכפית, ויש לו טעם נפלא של שעועית טריה. למעשה יותר נכון לומר שיש לו ״טעם״. טעם משלו, טעם שעומד בפני עצמו ולא זקוק להשלמות. לעולם לא מתייחסים אליו כאל ״גוש הקלקר הזה שמחליף בשר וצריך לזרוק לתוך מרינדה אחרת זה גומי או השד יודע מה, אלוהים אדירים איזה מסכנים הצמחונים שזה האוכל שלהם״, כי נתוני הפתיחה שלו נהדרים. ואני מדבר על טופו פשוט מהסופרמרקט, כזה שעולה 3 או 4 שקלים.


בקיוטו, אחת מזירות הטופו החשובות של יפן, יש סצינת מסעדות שמכינות את הטופו בעצמן, ביחד עם החלב ומוצרים נלווים כמו מיסו ויובה. ביקרנו בכמה מהן, זו הראשונה. היא נמצאת במקום מעט תיירותי, אבל מערביים פוסחים עליה. וטוב שכך, ישאר לכם יותר.



הארוחות מגיעות בסטים, נדיבים, גדולים ומגוונים מאד.
תחום ההתמחות, טופו או יובה (עור טופו עדין וטעים כמו מוצרלה), הם הציר המרכזי של כל סט.
בחרנו בשניים שונים, עם מעט חפיפה בניהם, התמונות לפניכם.


מומלץ מאד להגיע, עם ראש פתוח ולשון עדינה וחוקרת. הטעמים עדינים, נוכחים אבל דורשים תשומת לב וניתוח של דקויות. מה שלא תזמינו יהיה נפלא.



© Street Food Fighter
Maira Gall