טמפורייה קטנה ומשפחתית שמורידה את המאכל המכובד אל מעמד הפועלים.
הגענו בצהרים ובחרנו בשני סטים שונים של ירקות, דגים ושרימפס. כ״א אחד מהם מגרד מלמטה את ה30 שקלים.
השף המבוגר אחראי על הטיגון, האם על האורז, המיסו והנחמדות, והבת על ההגשה.
כל פריט מטוגן בזמן שלו, מותאם לקצב האכילה, ומה שמוכן מוגש לסלסילה ממול כל סועד.
בדרך כלל משתמשים בסלסילות פלסטיק או עץ במקומות היוקרתיים יותר, או אפילו נייר עבה, אבל לעולם לא חרסינה ישירה, כי היא מקררת.
הערכה כוללת תה חיטה, אורז, מרק מיסו ורוטב טבילה נפלא, מבוסס על סויה וחומץ. מעטה הטמפורה הפריך פשוט שותה אותו.
טמפורה ביפן שונה מהטוגנים שאנחנו קוראים להם באותו שם בארץ. היא מאד לא שמנונית. המעטה פריך מאד, כמעט מתפצפץ ביד.
לעומת ארוחת סושי שנבנית באופן הדרגתי, מדגים קלים אל שמנוניים, בארוחות טמפורה הדגים והירקות משולבים זה בזה לסרוגים. כולם הרי מטוגנים, והירקות משתמשים כחוצץ שמבדל בין טעמי ים.
הבולטים במיוחד היו החציל והבצל. שני האחרונים בתמונה על הסלסלה.
כלל אצבע מחלק את הטמפוריות לשתיים, היוקרתיות, שמשלבות אותה בעיקר עם סובה, והעממיות כמו זו. מעבר לארנק, קל לראות הבדל נוסף בבלילה ובטכניקה. בעוד שביוקרתיות נהוג להטיח במהירות את הנתחים אל השמן כדי שיווצרו נתזים של בלילה והם ״יקפאו״ מיד לקוצים (ביפנית: ״ציפוי עומד״), במקומות הפשוטים יותר, הבלילה סמיכה יותר, והנתחים נכנסים לאיטם אל השמן כדי לשמור על מעטה עבה ומפנק.
עוד חוק בלתי כתוב, בטמפוריות גבוהות, אין מוזיקת רקע. השפים מתגאים בעבודה המדוייקת עם השמן ובקולות הנפץ העדינים. זה הפסקול של המסעדה. במקרה שלנו, השף קטע את השקט בכל פעם שאורח עבר מתחת לוילון הכניסה או נפרד לשלום, וצעק לאוויר אין ספור ברכות מתגלגלות.
מקום מקסים, חמים ואדיב מאד. יש לי חיבה גדולה למקומות משפחתיים כאלו.
הגענו בצהרים ובחרנו בשני סטים שונים של ירקות, דגים ושרימפס. כ״א אחד מהם מגרד מלמטה את ה30 שקלים.
השף המבוגר אחראי על הטיגון, האם על האורז, המיסו והנחמדות, והבת על ההגשה.
כל פריט מטוגן בזמן שלו, מותאם לקצב האכילה, ומה שמוכן מוגש לסלסילה ממול כל סועד.
בדרך כלל משתמשים בסלסילות פלסטיק או עץ במקומות היוקרתיים יותר, או אפילו נייר עבה, אבל לעולם לא חרסינה ישירה, כי היא מקררת.
הערכה כוללת תה חיטה, אורז, מרק מיסו ורוטב טבילה נפלא, מבוסס על סויה וחומץ. מעטה הטמפורה הפריך פשוט שותה אותו.
טמפורה ביפן שונה מהטוגנים שאנחנו קוראים להם באותו שם בארץ. היא מאד לא שמנונית. המעטה פריך מאד, כמעט מתפצפץ ביד.
לעומת ארוחת סושי שנבנית באופן הדרגתי, מדגים קלים אל שמנוניים, בארוחות טמפורה הדגים והירקות משולבים זה בזה לסרוגים. כולם הרי מטוגנים, והירקות משתמשים כחוצץ שמבדל בין טעמי ים.
הבולטים במיוחד היו החציל והבצל. שני האחרונים בתמונה על הסלסלה.
כלל אצבע מחלק את הטמפוריות לשתיים, היוקרתיות, שמשלבות אותה בעיקר עם סובה, והעממיות כמו זו. מעבר לארנק, קל לראות הבדל נוסף בבלילה ובטכניקה. בעוד שביוקרתיות נהוג להטיח במהירות את הנתחים אל השמן כדי שיווצרו נתזים של בלילה והם ״יקפאו״ מיד לקוצים (ביפנית: ״ציפוי עומד״), במקומות הפשוטים יותר, הבלילה סמיכה יותר, והנתחים נכנסים לאיטם אל השמן כדי לשמור על מעטה עבה ומפנק.
עוד חוק בלתי כתוב, בטמפוריות גבוהות, אין מוזיקת רקע. השפים מתגאים בעבודה המדוייקת עם השמן ובקולות הנפץ העדינים. זה הפסקול של המסעדה. במקרה שלנו, השף קטע את השקט בכל פעם שאורח עבר מתחת לוילון הכניסה או נפרד לשלום, וצעק לאוויר אין ספור ברכות מתגלגלות.
מקום מקסים, חמים ואדיב מאד. יש לי חיבה גדולה למקומות משפחתיים כאלו.
